לפטין

השיטה הלפטינית מתבססת על איזון מערכת הרעב-שובע, הבנת אותם המנגנונים שגורמים לנו להרגיש רעבים או שבעים, שגורמים לשריפת שומן או אגירת שומן. מדובר על מערכות מורכבות שנחקרות על ידי מיטב המדענים עשורים רבים עם תוצאות מאוד מעניינות שכבר היום – אפשר ליישם בפועל. תפקיד מרכזי במערכות אלו משחק הלפטין. מהו בדיוק לפטין? מה תפקידו ואיך הוא פועל בגוף האדם? איך הוא קשור להשמנה? לתחושת שובע?

אז מהו לפטין?

עוד בתחילת המאה ה-20 חוקרים שיערו שישנו הורמון או גורם אחר האחראי ליצירת  תחושת השובע. לאחר שנים של מחקר, בשנת 1994 התגלה הלפטין (Leptin, מן היוונית Leptus: "רזה"), הורמון חלבוני שנע במחזור הדם ולו תפקיד מרכזי בתחושת השובע, חילוף החומרים והשמירה על מאזן השומן בגוף. הלפטין מיוצר בתאי שומן ומופרש בעיקר מהם. השפעתו המרכזית של הלפטין היא ביצירת תחושת השובע לטווח הארוך ושמירה על מאזן השומן בגוף לצד השתתפות במגוון תהליכים נוספים בגוף האדם.

איך הוא עובד? מה תפקידו במערכת התיאבון והשובע?

תחושת השובע מקורה בשני מנגנונים:

בטווח הקצר – כמה נאכל באותו רגע, באותה ארוחה או באותו היום. בטווח זה פועלים שני הורמונים עיקריים המיוצרים במערכת העיכול: גרלין Ghrelin הידוע גם כהורמון הרעב ו- PYY Peptide tyrosine tyrosine.

בטווח הארוך – כמה נאכל השבוע, כמה אנחנו צריכים לאכול לאורך זמן וכמה מזון אנחנו צריכים כדי לשמור על מסת הגוף. בטווח זה פועל במידה מסוימת אינסולין ובמידה רבה לפטין.

לפטין אחראי לתחושת השובע ומווסת את כמות השומן בגוף (יחד עם הורמונים נוספים). הוא עושה זאת על ידי הגברת פעילות תאי עצב במוח, בעיקר בהיפותלמוס (אזור במוח לו תפקידים רבים בוויסות מערכות שונות). באזור זה של המוח ישנם קולטנים ללפטין אליהם הוא נקשר ועליהם הוא משפיע. פעילות ערה של לפטין במוח מאותתת לנו שיש מספיק רקמת שומן בגוף ואין צורך באכילה מרובה. במצב תקין, לפטין מופרש במידה, נקלט בקולטנים הייחודיים לו במוח ומתפרש כתחושת שובע לטווח הארוך, מעודד תיאבון מאוזן וכמות שומן בריאה בגופנו.

האם יותר לפטין שווה פחות רעב? ירידה במשקל?

רמות תקינות של לפטין יחד עם רגישות תקינה להורמון במוח מפסיקות את תחושת הרעב לטווח הארוך. לפטין מופרש מרקמת שומן ורמות הלפטין במחזור הדם קשורות ישירות לכמות השומן בגוף. באופן הגיוני, ככל שיש יותר שומן כך מופרש יותר לפטין שמאותת למוח להפסיק לאכול כי יש מספיק "מחסני" שומן.

במצבים של תת משקל או צום של מספר ימים רמות הלפטין נמוכות (פחות שומן, פחות לפטין).

באנשים הנמצאים בעודף משקל רמות הלפטין גבוהות (יותר שומן, יותר לפטין).

אך אם יותר שומן שווה יותר לפטין שגורם לתחושת שובע למה אנשים בעלי עודף משקל ממשיכים להרגיש רעב? למה דיאטה שמורידה את כמות השומן בגוף לא גורמת לשובע? אם בעודף משקל יש עודף לפטין למה זה לא בא לידי ביטוי בפחות רעב? התשובה לכך היא ככל הנראה "אפקט החסימה" – מצב שנקרא תנגודת לפטין.

מהי תנגודת ללפטין?

למה יותר לפטין לא שווה פחות רעב? ככל שמופרשות כמויות גדולות יותר של ההורמון על ידי תאי השומן הקולטנים במוח המגיבים אליו מתחילים "להיסגר" כדי למנוע הצפה. תיאוריה נוספת גורסת שדווקא פעילות יתר של ההורמון במוח גורמת להפעלה של מנגנוני נגד, המוח מנסה לתקן את עודף הלפטין. התוצאה היא חוסר איזון במערכת השובע. אמנם יש המון לפטין בגוף אך המוח לא מקבל את המסר ואנחנו ממשיכים להרגיש רעב.

מה עוד אנחנו יודעים על הפעילות של לפטין בגוף האדם?

לפטין ואינסולין

אינסולין (Insulin) מופרש כתגובה לאכילה והוא חלק מהמנגנון שמאפשר כניסת אנרגיה (בצורת גלוקוז) אל התאים בגופנו. יש לו תפקיד בתחושת הרעב והשובע לצד הפקדת שומן בתאים (השמנה). ללפטין ואינסולין מערכת יחסים דו כיוונית מעניינת:

  • רמות גבוהות של לפטין גורמות לעלייה ברמת האינסולין בדם.
  • רמות גבוהות של אינסולין (היפראינסולימיה) לאורך זמן גורמות לעלייה ברמת הלפטין.

ככל שהמוח חשוף לרמות גבוהות של אינסולין כך עולה הסיכוי לפתח תנגודת לאינסולין (שהיא הסיבה המרכזית להופעתה של סוכרת סוג 2). ככל שהגוף חשוף לרמות גבוהות של לפטין לאורך זמן כך עולה הסיכוי לפתח תנגודת ללפטין. שילוב של תנגודת לאינסולין ותנגודת ללפטין יכול לגרום לתסמונת מטבולית מורכבת, שיבוש בתחושת הרעב והשובע (רעב חזק ולעיתים קרובות) ומעגל תמידי של אכילה ורעב לצד השמנת יתר ובעיות בריאות אחרות.

לפטין וגרלין

גרלין (Ghrelin) הוא "הורמון הרעב" הראשון שהתגלה. הוא מיוצר בעיקר בקיבה ומאותת למוח לחוש רעב. הוא מגביר את צריכת המזון והוא חלק מהמערכת המורכבת של רעב- שובע בה משתתפים גם לפטין ואינסולין. רמת הגרלין בדם עולה לפני אכילה ונופלת אחרי האכילה לכן הוא נחשב למנוגד ללפטין שמשרה תחושת שובע. במוח, גרלין קשור גם לתחושת עונג מאכילה והוא יכול להשפיע על מערכת הדופמין – האזור במוח האחראי על תחושת תגמול, עונג וסיפוק. אותו אזור שמופעל בזמן צריכת סמים או אלכוהול למשל. בכך, גרלין אחראי במידה מסוימת על תחושת הסיפוק שאנו מרגישים לאחר אכילה ועל החשק העז להמשיך לאכול. בנוסף, גרלין הוא גם הורמון גדילה, יש לו תפקידים רבים במערכת העיכול מעבר לאיתות רעב, הוא מעורב בתפקודי למידה במוח, הסתגלות לשינויים, זיכרון, שינה ועוד.

לפטין, קורטיזול ו"אכילה רגשית"

אנחנו אמורים לאכול כשאנחנו רעבים, כשגופנו זקוק למזון כדי לפעול ולתפקד. אז מה הקשר בין רגש לאכילה? מה שמכונה אכילה רגשית הוא לפעמים אכילה הרגלית, הסללה חברתית לאכילה ושימוש באוכל כהסחת דעת. בנוסף, פעמים רבות אכילה רגשית היא בעצם אכילה הורמונלית, תגובה למצבי לחץ שמקורה בהפרשת קורטיזול (Cortisol, מכונה גם "הורמון הלחץ"). הורמון הקורטיזול מופרש כחלק מתגובת "הילחם או ברח" שמטרתה היא לגרום לפרץ אנרגיה במצב של סכנת חיים. אך אנו יכולים לחוש באותו סטרס גם ללא סכנת חיים ממשית בעקבות לחץ בעבודה, ריב עם בן/בת הזוג וכדומה.

הגוף שלנו לא יודע להבדיל בין לחץ ללחץ – כשאנחנו בסטרס הוא מפריש קורטיזול. הקורטיזול בתורו גורם לשחרור אינסולין לצד חסימה של ספיגת הורמון הלפטין. בפשטות, לחץ גורם לנו לחפש אנרגיה זמינה והרבה. הדרך הפשוטה ביותר היא אכילה מידית של מזונות זמינים אנרגטית (פחמימות, סוכרים ולא עלים ירוקים למשל) והנה הגענו אל "אכילה רגשית". ככל שהמנגנון הזה מופעל יותר ויותר כך הוא מתקבע ונוצר ומעגל של לחץ = אכילה = אשמה ולחץ בעקבות האכילה = עוד אכילה.

פעילות גופנית ולפטין

נראה שפעילות גופנית מאומצת של שעה וחצי ומעלה במהלכה ישנה הוצאה קלורית גבוהה (מעל 800 קלוריות) גורמת לירידה ברמת הלפטין במחזור הדם. ההסבר לכך הוא שבזמן אימון מאומץ וממושך מופרשים אדרנלין (Adrenalin) ונוירואדרלין (הורמונים להם תפקיד ביכולת פיזית גבוהה) ורמת האינסולין יורדת. אלו גורמים לדיכוי הפרשת הלפטין מתאי השומן ולכן ישנה תחושת רעב מוגברת לאחר מאמץ פיזי ניכר. לאומת זאת, פעילות גופנית מתונה יותר נראה שלא מביאה לשינוי ברמות הלפטין ולכן לא יוצרת את אותו האפקט ולא גורמת לרעב מוגבר.

לפטין והמערכת החיסונית

ללפטין השפעה גם על המערכת החיסונית במספר מישורים. רמות נמוכות של ההורמון באנשים הנמצאים בתת תזונה קשה נקשרו לפעילות לא תקינה של מערכת החיסון ונטייה לפתח זיהומים. כך גם במי שסובל מעודף משקל ומתנגודת ללפטין בעקבות שיבוש מנגנון ספיגת הלפטין במוח. לפטין מקושר גם לתגובה החיסונית במחלות אוטואימוניות כגון טרשת עורקים.

לפטין בנשים

ישנן אינדיקציות במחקר הרפואי המצביעות על כך שללפטין ישנו תפקיד במערכת הרבייה הנשית. כך למשל ידוע שהפרשת ההורמון עולה בזמן ההיריון וצונחת באופן משמעותי מיד לאחר הלידה. בנוסף, רמות ההורמון עולות בלמעלה מ-60% מספר חודשים לפני ההתבגרות המינית ונקשרו גם להקדמת גיל ההתבגרות בנערות. כמו כן, רמות לפטין שאינן בטווח הנורמה יכולות להשפיע באופן שלילי על איכות הביציות וסיכויי ההצלחה בטיפולי פוריות. מכיוון שלפטין מופרש מתאי שומן, נראה שהוא חלק מהמנגנון שקושר משקל עודף לבגרות מינית מוקדמת וקשיי פוריות בנשים.

לפטין וגנטיקה

הפרעות גנטיות הקשורות לייצור לפטין או רגישות להורמון נדירות מאוד בבני אדם ומאובחנות בדרך כלל בגיל צעיר בעקבות מכלול תסמינים מורכבים. כמו כן, אין ראיות לכך שתנגודת ללפטין קשורה לגנטיקה משפחתית באופן ישיר.

לפטין ומאזן קלורי שלילי

תאי השומן בגופנו קיימים כדי לאגור אנרגיה המשתחררת כשאין אנרגיה זמינה ממזון. כשלגוף חסרה אנרגיה ממזון הוא משחרר את האנרגיה הצבורה בתאי השומן כדי להמשיך ולתפקד. ספירת קלוריות היא ניסיון להגיע למאזן קלורי שלילי כלומר, להכניס פחות קלוריות ולהוציא יותר אנרגיה וכך לגרום לשחרור השומן מהתאים.

אין ספק שזה עובד –  פחות קלוריות שווה ליותר שומן שמשתחרר והתוצאה היא ירידה במשקל. אך מחסור קלורי לטווח ארוך משפיע על מנגנון הרעב והשובע לרעה – הוא גורם לגופנו לחשוב שיש חוסר קריטי במזון בעולמנו, תקופת רעב ומצוקה. כדי לשרוד את "תקופת הרעב" הגוף מתחיל לאגור יותר שומן על ידי דיכוי השובע (מנגנון הרגישות ללפטין), האטה של חילוף החומרים והגברת הרעב (הפרשת גרלין). זו הסיבה שבגללה מרגישים רעבים כל כך במחסור קלורי ורוב האנשים לא מצליחים להתמיד בשגרה כזו לאורך זמן ואף עולים במשקל לאחר שמפסיקים. רמות הגרלין נשארות גבוהות גם 12 חודשים לאחר הפסקת המחסור הקלורי. הגוף מנסה להשלים את החסר ולאגור עוד לתקופת המחסור הבאה.

לפטין במערכות נוספות בגוף האדם

בנוסף למעורבות של לפטין במערכות שהזכרנו והתפקיד המרכזי שלו בוויסות תחושת השובע להורמון תפקידים רבים בגוף האדם. כפי שראינו הוא קשור למערכת הדחק (לחץ, תגובת "הילחם וברח" וכן הלאה), הוא גם משפיע על בלוטת התריס וחילוף החומרים, על תאי הכבד ושרירי השלד, בגברים יש לו קשר למערכת הטסטוסטרון ( Testosterone-הורמון המין הגברי) ועוד.

יותר לפטין? פחות לפטין? בשורה תחתונה – מה עושים עם הלפטין?

לפטין הוא אמנם "הורמון השובע" אך כפי שראינו, יותר לפטין לאו דווקא שווה לפחות רעב וירידה במשקל. ישנם גורמים נוספים שמעורבים במערכת המורכבת של רעב-שובע. מרביתם הורמונים אותם אנו מכירים היטב כמו אינסולין וחלקם פחות מוכרים לרובנו כמו גרלין. עבור מי שרוצה לרדת במשקל, להגביר את כמות הלפטין לאו דווקא תיצור תחושת שובע, הרי ממילא המוח שלנו לא מסוגל להתמודד עם כמות גדולה מידי של לפטין ולכן נוצר "אפקט חסימה" – תנגודת. הדרך לגרום ללפטין להשפיע היא על ידי הסרת אותה החסימה שמונעת ממנו לגרום לנו לחוש שובע לאורך זמן. תיקון ה"באג" במוח שגורם לנו להמשיך להיות רעבים. איך עושים את זה? בעזרת השיטה הלפטינית.

תשובות לשאלות נפוצות:

האם אפשר למדוד את רמות הלפטין בגוף? האם כדאי?

אפשר למדוד את רמות הלפטין בגוף האדם בבדיקת דם פשוטה לאחר צום של 12 שעות, בדומה לבדיקת רמות הגלוקוז (סוכר). ההפרשה המרבית של לפטין היא בשעות הלילה ככל הנראה לצורך דיכוי התיאבון בשעת השינה כך שבדיקה בשעות הבוקר המוקדמות נותנת אינדיקציה טובה לרמות הלפטין במחזור הדם. עם זאת, לרוב אין תאימות בין רמת הלפטין לתחושת השובע במיוחד במי שסובל מעודף משקל. יותר לפטין לאו דווקא שווה פחות רעב, זו הרגישות ללפטין שחשובה כל כך בתחושת השובע. כך שעבור רוב האנשים הבדיקה לא תיתן מידע שימושי.

מי גילה את הלפטין ואיך?

חוקרים שיערו שישנו הורמון המווסת את התיאבון ומשקל הגוף כבר בתחילת המאה ה-20. בשנת 1950 פותח זן עכברים במעבדת ג'קסון בארצות הברית עם מוטציה גנטית ייחודית שגרמה להם לאכול ללא בקרה ולהשמנת יתר קיצונית, מקרה שרמז על מקור פיזיולוגי כלשהו להשמנה. במהלך השנים מדענים המשיכו לקבל חיזוק לתיאוריה שישנו ככל הנראה הורמון שתפקידו לווסת את משקל הגוף ומעורב במערכת התיאבון-שובע. בשנת 1994 התפרסם מאמרו המפורסם של פרידמן (Friedman) מאוניברסיטת רוקפלר בו הוא מכריז על גילויו של הלפטין (יחד עם הגן שלו הוא מקודד) בבני אדם. בשנת 1998 חוקרים הצליחו לגרום לחולדות לעלות במשקל על ידי מניפולציה של ההיפותלמוס. מחקרים נוספים בשנים הבאות אישרו את העובדה שלפטין בא לידי ביטוי בעיקר בהיפותלמוס והוא אכן בעל תפקיד מרכזי בתחושת השובע לטווח ארוך וויסות משקל הגוף.

האם לפטין הוא המפתח להבנת מנגנוני הרעב והשובע?

אין ספק שגילויו של הלפטין, תפקידיו והמנגנון דרכו הוא משפיע על תחושת השובע לטווח ארוך היו נקודת מפנה בדרך בה אנו מתייחסים להשמנת יתר, לוויסות תחושת הרעב ולמאמצים לירידה במשקל ושמירה על משקל גוף בריא. אך גוף האדם מורכב מאוד – חקר המטבוליזם האנושי, ההורמונים המקושרים למערכות הרעב והשובע כולל הלפטין רחוק מגמור ומחקרים חדשים ימשיכו להוסיף מידע על הנושא.